תקומה

ובעת שנפלתי,
ובשרי בגד בי,
לא ידעתי..
כי תהיה לי תקומה.
ובעת שנשבר לבי,
ופקו ברכי,
לא ידעתי..
כי תהיה ללבי..
תקומה.
ועכשיו,
אחרי שנים הרבה,
ילדי משחקים בחצר,
ואהובתי קוראת בספרה,
יודע אני בלבי..
כי הייתה לי תקומה

חלום

אדם חולם,
ומסילת חלומו,
למישרין.
וחלומו מעלה חיוך...
גופו נח,
לבו רך,
ולעצמו הוא שח..
בחלומו..

לילה בביתי

כבר אחת אחר חצות,
ובני ביתי ישנים,
בּנַי על משכבם חולְמִים,
אהובתי ובנִי שברחמה ממתין..
חולמים..
ורק אני חולם בהקיץ..
כותב שירים..
חושב מחשבות..
כבר אחת אחר חצות...

אשה כאובה

אִשה כְּאוּבה,
נפתלת סביב יסוּרי בשרה,
מבקשת מרגוע,
נלחֶמֶת,
ואנִי נִצב מנֶגֶד,
חסר אוֹנִים,
ואין בידִי להושִיע,
את יסוּרי בשרה..
לוּ רק יכולתי לשאת אוֹתם במקומה..

המעשה בגבירת הלבבות והנווד

היא הייתה גבירת הלבבות,
אהובה היה נווד ניקלה.
היא בשמלת תחרה ושש,
הוא סמרטוטי קבצן לובש.
היא בארמון עטור,
הוא בשדות יגור.
יופייה היה לסיפור אגדה,
שמו ופניו נשכחו בשממה.
היא אותו אהבה עד כלותו,
הוא אותה אהב עד מותו.

קרב לילה

אתמול בלילה,
ניעורה בזעם..
האישה..
בשל זמזום של
יתושה.
זו ספקה כפיים,
חרקה שיניים..
וזו חבטה כנפיים,
וזימזומיים..
האשה והיתושה,
פצחו בקרב חסר בושה,
"..תביא כִּילה!!.."
קראה כּלה..
וכך באמצע הליל
חופה היצוע
בבד הצנוע
אבל...
לאחר מעשה החיפוי 
נותר אותו חרק בזוי
בתוך הכילה..
ושוב מריבה
חסרת בושה
בין אשתי שתחיה לעד
ליתושה שתמות לבד
ולבסוף
במחיאת כף מלאת כבוד
נמרח אותו חרק חובב השוד
ושקט
בא

דובדבן בחצר

הדובדבן בחצרי
צעיר..זקוף..
העלה שני ענפים חדשים
מתוך אמונה עיוורת
בעתיד ירוק ופורח...